עודד למד לרכוב על אופניים וכותב על שתי תובנות שחווה

בגיל חמש פלוס מינוס אבא הוציא מהם את גלגלי העזר, נפלתי, ומאותו רגע ויתרתי על כל העניין. העסק הזה לא בשבילי. אני לא יודע לרכוב על אופניים.

וכך חייתי בשלווה עם הידיעה, עד שלפני שנה וחצי אחי פתח חנות אופניים ("חנות"… בוטיק! אבל זה לא הנושא עכשיו). בקיצור, לא יודע למה בדיוק, אבל זה היה השלב שבו אמרתי לעצמי שהגיע הזמן לדעת לרכוב. שבועיים אחר כך מצאתי את עצמי אצל חברים טובים בחו"ל. אחד מהם לקח אותי לפארק מקומי וניסה ללמד אותי. חצי שעה של ניסיונות כושלים הגיעה לסופה, וכך גם פרק האופניים בשלב ההוא.

וכך לפני שבוע וחצי הלכתי עם חברה לקנות לה רולר בליידס ומיד אחר כך הלכנו לספורטק שליד הבית כדי לרכוב. שם ראינו מורה לאופניים מלמד ילדה (ואני יודע שהוא היה מורה לאופניים כי על החולצה שלו היה כתוב "מורה לאופניים"). בסוף השיעור שלו שאלתי אותו אם הוא מלמד גם מבוגרים, והוא ענה שכן – בעיקר מבוגרים. בסמס שהוא שלח אחר כך, כתב שלמבוגרים לוקח בין שניים לארבעה שיעורים ללמוד. עניתי לו שהוא איש אופטימי.

וכך לפני יומיים היה השיעור הראשון והיום היה השיעור השני. מתחילת השיעור היום ועד סופו רכבתי לבד לגמרי. תוך ארבעים וחמש דקות, משך השיעור הראשון, למדתי משהו שלצערי ויתרתי עליו לכל החיים.

שתי תובנות מרכזיות מכל הסיפור:
הראשונה היא שמדי פעם שווה לבחון כל מיני אמיתות שקבענו לגבי עצמנו.

השנייה היא שיש גיל מסוים שממנו והלאה אנחנו כמעט ולא לומדים דברים חדשים או מסגלים יכולות חדשות, וחבל.